|
|
אשליה או
מציאות /
מאת דניאל בלס
- מחשבות מטרידות...
לאחר מספר סידורים נוספים חזר פרופ' נמרוד לביתו
היוקרתי בגבעתיים, פתח את השער, עבר את הגינה
ונכנס אל תוך הבית החשוך, שהיה ריק מאדם. פרופ'
נמרוד פתח את תיקו, התיישב מול שולחנו העמוס
ועבר על המבחנים האחרונים של תלמידיו. לא עבר
זמן רב והפרופ' סיים לעבור על כולם, ונותר
בידיים ריקות מתעסוקה. לבסוף החליט לצאת מחדר
העבודה ולהתיישב על הכורסא בסלון. בעודו בוהה
במרקע הטלויזיה החשוך שמולו, חשב לעצמו על
הפגישה שערך עם חרדי זה.
"אין מה לדבר, האדם תקוע בגישה שלו," חשב לעצמו
הפרופ' "חושב שהוא רציונאלי. בסך הכל למד כמה
ציטוטים וחושב את עצמו לאיזה מדען. הפאנאט הזה
מנסה להצדיק את הדת שלו בכל דרך אפשרית. להוכיח
שיש איזה בורא אינטלגנט בענן המזיז עם חוטים את
השמש והכוכבים... ממש בדיחה! כאילו שצריך איזה
א-לוהים שישמור לנו על כל היקום! הפאנט הזה חושב
שהעולם מסתובב סביב השמש בגלל שככה א-לוהים
החליט...
א-לוהים, התשובה לכל השאלות! התפוח נופל בזכות
איזה רצון אלוהי. כן בטח! רק טיפש גמור לא יצליח
להבין שכך הם החוקים, שכך הוא הטבע מאז המפץ
הגדול. שזהו הטבע ואין בלתו".
"כך הוא הטבע ואין בלתו".
- אם אתה קיים, תוכיח לי!
"טוב, נמאס לי לחשוב על דעואל זה." קבע הפרופ'
והרים את שלט הטלויזיה. השידורים היחידים בערוץ
הספורט היו שידורים חוזרים. "מילא, יותר טוב
מכלום," חשב הפרופ', קם מכורסתו והלך למזוג
לעצמו כוס בירה. לאחר מחשבה, לקח עימו את כל
הבקבוק והתיישב בחזרה על הכורסא.
באדישות הביט בתוכנית הספורט, אך לא הצליח
להירדם. הוא לגם מהבירה שבידו והעדיף שהלילה
יעבור מהר ככל האפשר, כדי שיוכל לחזור
לאוניברסיטה ולהרצות בפני תלמידיו על החומר החדש
למבחן הבא שלו.
יותר מרבע שעה בהה הפרופ' במבט חולמני במסך
הטלויזיה, כשעיניו החלולות נעות מאליהן לשחקנים
שונים הרצים על המרקע.
"הדעואל הזה!" רטן לעצמו הפרופ' לפתע בעיניים
יורות גיצי אש "לא יוצא לי מהראש, ממש דמגוג הבן
אדם! כל כך מרתיח אותי לראות כאלה בורים ועמי
הארצות! חושב שהוא מבין משהו במדעי הטבע. אז
בסדר, אולי אנחנו לא יודעים מה בדיוק מניע את
החוקים אבל גם הוא לא יודע, וברור שעדיף לנו
להיצמד למדע, לעובדות, ולא לחפש את התשובות בכל
מיני פיות ואלים בלתי נראים!"
הפרופ' חייך לעצמו, "לא, בודאי שאין דברים כאלה.
אם היה איזה אל קיים הוא כבר מזמן היה מוכיח את
קיומו להמונים, ולא נותן לנו לחיות באשליות. הרי
אני חוקר טבע, ואי אפשר להגיד שלא בדקתי... אחרי
הכל, אם קיים א-לוהים אז הוא צריך להראות את
עצמו, שיעשה לנו איזה נס מול העיניים, קריעת ים
סוף למשל, מכת בכורות, שולחן מרחף באויר, אבל
משהו!"
- לפתע שמע הפרופסור רעש צורם מכיוון החדר!
לפתע שמע הפרופ' רעש צורם מכיוון חדר העבודה,
שניצב לא רחוק מאחוריו. בלי מחשבה שנייה זינק
הפרופ' מכיסאו כשזרמים של פחד רצים במעלה עמוד
השדרה שלו, "זה יכול להיות שודד, אבל זו גם
יכולה להיות סתם חתולה שהצליחה להיכנס מהחצר,"
חשב לעצמו במהירות "אבל במחשבה שנייה, לא השארתי
כל חלון פתוח בחדר!"
"זה יכול להיות שודד..."
פרופ' נמרוד התקדם לקראת החדר בצעדים קטנים,
מנסה לשמוע מה נמצא בעבר השני. מה שנשמע היה רק
רחש מוזר מאוד, מעין שריקה שקטה ומפחידה. "אני
מוכרח להיכנס לחדר," קבע הפרופ', ואחר מחשבה חזר
לכיוון הכורסא שלו - "ליתר ביטחון" הוא אמר
לעצמו כשהוא לוקח בידו את בקבוק הבירה הריק
להגנה, ומתקרב לחדר העבודה החשוך. בעוז רוח שלא
ניחן בו מעולם, פרץ הפרופ' לתוך הדלת בעודו צועק
"מי שם?!"
אך לא שודד עמד שם ולא חתולה תועה. המחזה שנגלה
לעיניו של הפרופ' הקפיא את דמו בעורקיו וגרם לו
לחוש פיק ברכיים איום ונורא.
- רוחות? שדים?
"א-לוהים אדירים!" זעק הפרופ' בקול, כשהוא שומט
מידיו את בקבוק הבירה, שנופץ לרסיסים על הרצפה.
"א-לוהים, א-לוהים אדירים," חזר הפרופ' על
המילים כשהשיערות על עורפו סומרות מתדהמה "אני
לא מאמין, זה לא יכול להיות, אני פשוט לא
מאמין!"
לנגד עיניו של הפרופ' ניצב שולחן העבודה שלו,
מרחף באויר, ומסתובב מאליו... השולחן הסתובב
באיטיות, כאילו היו ארבע ידיים בלתי נראות
מרימות ומסובבות אותו ברצונן לכיוון הרצוי.
"מה קורה כאן?"
"רוחות? שדים?" שאל את עצמו הפרופ' "זה לא יכול
להיות. אין דבר כזה! מה קורה כאן? זה כמו
להסתובב בבית רדוף שדים ...האם עומד לקרות לי
משהו?"
אך השולחן המשיך במעופו הבלתי פוסק, בלי כל יחס
מיוחד למחשבותיו של הפרופ'.
"האם זה בגלל משהו שעשיתי?" שאל את עצמו הפרופ'
"זה חייב להיות, הרי זה הדבר האחרון שעליו חשבתי
לפני ששמעתי את הרעש מהחדר... הרי רק לפני רגע
ביקשתי מא-לוהים שיוכיח לי שהוא קיים, שיראה לי
שולחן מרחף מעצמו באויר, זה היה הדבר האחרון
שביקשתי! והרי אף אחד לא יכול לשמוע את המחשבות
שלי. אבל זה לא יכול להיות. א-לוהים? הרי זה נגד
הטבע, זה בלתי אפשרי! א-לוהים ישמור, מה קורה
כאן?"
למעלה מדקה הביט הפרופ' נמרוד בשולחן המרחף,
מנסה לעכל את מה שרואות עיניו. אינספור מחשבות
חלפו בראשו בזמן הזה, אך כולן הובילו לאותה
מסקנה. פרופ' נמרוד לא הצליח להבין את פשר
התופעה, ויותר מכל - הוא פחד להתקרב כדי לבדוק
אותה מקרוב.
- הכל בגלל השיחה עם דעואל!
"אני והפה הגדול שלי," חשב לעצמו ואחר רגע החליט
"זה בגלל דעואל, זה חייב להיות הוא. הוא, הוא
עשה משהו. הוא אמר לי שאני אראה משהו על טבעי
בקרוב, הוא איחל לי את זה, הוא עשה משהו! אבל זה
לא יכול להיות... מה אני צריך לעשות עכשיו?!"
"מה אני צריך לעשות עכשיו?"
הפרופ' יצא מהחדר, כשהדלת עודנה פתוחה והשולחן
בחדר עודנו מרחף באויר. בעיניים פעורות לרווחה,
הרים הפרופ' את שפופרת הטלפון וחייג לדעואל בלי
להתחשב בשעה המאוחרת.
"שלום," ענה דעואל מעבר לקו "הלו?".
"ד-דעואל?" גמגם הפרופ'.
"פרופ' נמרוד, זה אתה?" שאל דעואל מופתע.
"כן, תשמע, א-אתה חייב להגיע אלי," אמר הפרופ'
במהירות.
"להגיע אליך?" שאל דעואל "בשעה כזו? מה קרה? זה
משהו דחוף?"
"כן, דחוף מאוד!" ענה הפרופ', ואחר מחשבה הוסיף
"אני נוסע ברגע זה אל הבית שלך לאסוף אותך".
"מה..?" שאל דעואל, אך נמרוד כבר טרק את
השפופרת.
בחלוקו ובנעלי-בית יצא הפרופ' מביתו בלי שינעל
אפילו את הדלת. הוא רץ לעבר מכוניתו ונסע לכיוון
בני ברק. בדרך שאל את עצמו - "מה יהיה אם עד
שנחזור השולחן יחזור גם הוא למקומו, הרי אני
אראה בעיניו כמשוגע גמור!"
"בעצם, זה לא מעניין אותי," החליט פרופ' נמרוד
"מה שקרה עכשיו בבית שלי היא תופעה על טבעית,
פראנורמלית, רק דעואל יכול להיות החוליה המקשרת
בין כל המקרים. לא אכפת לי להסתכן אחרי מה
שראיתי עכשיו בשתי עיני!"
- חשוב מאוד!
הפרופ' נקש על דלת ביתו של דעואל, וזה פתח לו את
הדלת, מופתע לראות את הפרופ' מביט בו בעיניים
פעורות לרווחה, בשיער פרוע, לבוש חלוק ונעלי
בית.
"מ..מה קרה בדיוק? אתה יכול להסביר לי?" שאל
דעואל בתמיהה הולכת וגוברת. "זה, זה עניין דחוף
מאוד" הפסיקו הפרופ' "אתה חייב לעזור לי לפתור
משהו, זה לא סובל דיחוי!"
"מישהו בבית חולים?" ניסה דעואל לנחש "אולי משהו
שקשור לשיחה האחרונה שלנו?"
"לא, לא, לא!" ענה הפרופ' נמרצות "אני לא יכול
לספר לך, אתה חייב לראות את זה בעיניים שלך".
אולי רק מתוך סקרנות, או הרצון לסייע ליהודי
בצרה, החליט דעואל להצטרף אל פרופ' נמרוד באישון
לילה כדי לראות במה מדובר.
בעודם נוסעים ברכב ניסה דעואל למשות איזושהי
פיסת אינפורמציה מפרופ' נמרוד, אך זה לא מסר לו
אפילו רמזים - "אי אפשר עכשיו, נדבר בבית, אני
מבטיח לך שזה דבר חשוב מאוד".
"אני מקווה שזה באמת חשוב, במיוחד בהתחשב בשעה
המאוחרת," אמר דעואל, בעודם נוסעים לגבעתיים.
"זה באמת חשוב," הצטדק הפרופ' וחשב לעצמו -
"אסור לי לומר לו מה ראיתי, עליו לראות את
הדברים בעצמו, שלא יחשוב אותי לאיזה הוזה או
מטורף".
כעבור פחות מעשרים דקות עצר הרכב מול ביתו של
הפרופ'. דעואל יצא מן הרכב וצעד בכיוון הבית, אך
הפרופ' עצר בעדו, "חכה רגע בחוץ, אני מבקש, אני
חייב לוודא משהו לפני שאתה נכנס," אמר הפרופ'
ורץ אל הבית. הוא נכנס פנימה וצעד מיד אל תוך
חדר העבודה שלו. השולחן עדיין ריחף והסתובב
באויר בחריקה חרישית. משום מה הוא חש הקלה
מסויימת.
- אתה לא תאמין לי גם אם אספר לך!
פרופ' נמרוד יצא החוצה וליווה את דעואל אל תוך
הבית, "אין לך מושג במה עומדות לחזות עיניך,
הפלא השמיני!" אמר הפרופ' בעיניים בורקות "אני
עומד להיות מפורסם!"
דעואל נכנס אל תוך הבית והפרופ' ליווה אותו אל
חדר העבודה רק כדי להיווכח שהשולחן חזר למקומו
והמבחנים האחרונים עליהם עבד נמצאו פזורים על
הריצפה.
"המבחנים היו פזורים על הרצפה"
"אני חושב שאתה צריך לשמור כאן קצת על הסדר,"
אמר דעואל בחיוך.
"זה לא זה, זה לא.." דיבר הפרופ' כמעט לעצמו
"לעזאזל, עושים ממני צחוק!" הוא צעק לפתע.
"מה קרה?" נרתע דעואל "מה בדיוק קרה כאן?"
הפרופ' שתק, התיישב בכורסתו וצחק לעצמו - "אתה
לא תאמין לי גם אם אספר לך".
"ספר לי בכל זאת," אמר דעואל "אין לך מה להפסיד.
לפחות אבין מה היה כל כך חשוב לך".
"בטח, למה לא," אמר הפרופ' "אתה תאמין לי אם
אספר לך שדיברתי עם א-לוהים והוא גרם לשולחן
העבודה שלי לרחף באויר לפני שהגעת?"
"אממ.." ניסה דעואל למצוא את המילים הנכונות
"אתה יודע מה, במחשבה שנייה אולי באמת עדיף
שאחזור הביתה... זה בסדר, אתה לא חייב להחזיר
אותי, אני אזמין מונית".
"לא, חכה," קם הפרופ' מן הכורסא בזעם "אני לא
איזה דתי פאנאט, אני לא רמאי, ואל תחשוב לרגע
שאני מנסה לעשות ממך צחוק".
"אני מאמין לך, באמת" אמר דעואל, בקול מרגיע שרק
הרגיז את איש שיחו יותר.
"לעזאזל!" סינן הפרופ' מבין שיניו "אתה באמת
חושב שאני בודה דברים מלבי? הרי ראית בעצמך
שהדפים היו מפוזרים על הריצפה. אני אומר לך
שהשולחן ריחף באויר!"
- פשוט דמיינת כמה דברים...
"תראה," אמר דעואל "אני חושב שאתה קצת עייף,
החדר שלך מפוזר, ממה שראיתי על הרצפה אני חושב
ששתית קצת בירה לפני כן, ויכול מאוד להיות
שהשתכרת, פיזרת את הדפים שהיו על השולחן ודמיינת
כמה דברים".
"לא, לא!" צעק הפרופ' "זה לא זה, הייתי פיקח.
שתיתי בסך הכל בקבוק אחד. חוץ מזה, זה לא עניינך
מה אני שותה. העניין הוא שראיתי את השולחן מרחף
באויר במו עיני, כאילו רוחות בלתי נראות החזיקו
אותו. וזה קרה בדיוק, אבל ממש בדיוק, לאחר
שדרשתי מא-לוהים שיוכיח לי את קיומו, שיגרום
לאיזה שולחן לרחף מעצמו באויר"!
"רק אתה היית עד לזה." פסק דעואל.
"השולחן ריחף עשר שניות לפני שנכנסת לבית!"
הסביר הפרופ' בלהט.
"זה מוכיח כי מדובר בהזיה פרטית שלך, אתה היחיד
שראה את זה," השיב דעואל "יכול להיות שרק בנסיעה
איתך סיכנתי את נפשי".
"טוב, טוב," קרא הפרופ' ועבר לציניות "אני מבין
אותך. אתה מאמין באלף ואחד אמונות טפלות, בכל
מיני פיות, שדים, רוחות ואלים בלתי נראים, אבל
בעדות מהימנה של פרופ' לפיזיקה אתה לא מוכן
להאמין".
"אני חושב שאתה נסער," קטע דעואל את הדיון "עדיף
שנמשיך את זה בפעם אחר..." אך דעואל לא הספיק
לסיים את המשפט ולפתע נשמע רעש חזק בחדר העבודה.
הפרופ' ידע בדיוק במה מדובר.
השניים רצו אל חדר העבודה והופתעו לגלות את
שולחנו הכבד של הפרופ' מרחף פעם נוספת באויר,
ומסתובב מעצמו במרכז החדר!
ראה את המשך המאמר בפרק הבא שלנו
-
פרק 4 -
שולחניטוס הנימרודציה...
|
פעולות נוספות
|
הידעת?
|
בעמוד הראשי תמצא כפתור
המאפשר גלישה במסך מלא!
|
|
|
|
|
|
|
